דרכי למושב - בלי הסכמת המוסדות

מתוך הספר ״דרכי למושב״ בהוצאת תנועת מושבי העובדים בישראל 1964.

נולדתי בכורדיסטאן העירקית במחוז קרקוק, באזור כפרי הררי. בכפר שבו נולדתי והתחתנתי הייתה קהילה יהודית קטנה של 15 משפחות בקרוב. גם בכפרים הסמוכים חיו יהודים מפוזרים בתוך קהילות קטנות כדוגמת הקהילה שלנו. אע"פ שהיינו יהודים מעטים במקום, קיימנו חיים קהילתיים מסורתיים, שמרנו שבתות וחגים, ומכיוון שבמקומותינו לא היה שוחט, היינו מקבלים בשר כשר מעיר המחוז חנקין, בה הייתה קהילה יהודית גדולה.

בית ספר עברי לא היה במקום ואת הלימודים הכלליים למדתי בבית הספר הערבי הממשלתי, ולימודים עבריים, בעיקר לימודי קודש, למדתי בבית אצל מורה פרטי, שהיה מרביץ תורה לילדי המקום היהודיים.

כשהגעתי לגיל 16 נכנסתי לעבודה. אבי היה חקלאי וגם חנות מכולת ובדים היתה לו, כן היינו קונים את התבואות של חקלאי המקום והאזור. עזרתי לאבי בכל אלה העבודות. משפחתי נמנתה על המשפחות האמידות בסביבה.

בגיל 18 גויסתי לצבא העירקי. לפי החוק העירקי צריך הייתי לשרת ארבע שנים, אלא שהיו דרכים, ודווקא ליגאליות, לקצר את השירות. בעד חמישים ואחד דינרים ששילמתי לשלטונות הקטינו לי את השירות לשלושה חודשים.

זמן שירותי בצבא חל בדיוק בפרוץ מלחמת העצמאות בארץ. כשהגיעו למקומותינו הידיעות על המלחמה בין היהודים והערבים בארץ ישראל, קמה תסיסה אנטי-יהודית חריפה. ודאי היה מי שדאג להוסיף שמן למדורה וליצור אווירה עויינת ביותר כלפי היהודים במקום. ביחידה בה שרתי היינו מספר חיילים יהודים שתמיד השתדלנו להיות ביחד. כשהגיעה אלינו הבשורה על הקמת המדינה, עורר המאורע תסיסה ערה בתוכנו. השלטונות התחילו לרדוף את היהודים, וביחוד באזור קרקוק הופיעו מסיתים ששיסו את ההמונים ביהודים. כדי למנוע פרעות ביהודי המקום, ארגנתי בסתר את החיילים היהודים שהיו ביחידתי וקיבלנו עלינו לשמור על הרובע היהודי. ידענו שהאוכלוסיה האזרחית מפחדת מאד מפני אנשי צבא, וכלובשי מדים קבענו שכל חייל יהודי ישמור על מספר בתים יהודיים. הדבר לא היה קשה, כי בדרך כלל גרו היהודים זה ליד זה, ואכן כך היה. החיילים שלנו היו מסתובבים מזויינים בקרבת הבתים היהודיים והפורעים בראותם חיילים סמוך לבתים לא העזו להתנפל עליהם. ולא זו בלבד, היה שם צעיר אחד, בן אחד השייכים המפורסמים ורבי ההשפעה בסביבה, סעיד בן עארף שמו. מצאתי דרך אליו והתיידדתי עמו. הוא הסכים לפתוח בית קפה ברחוב היהודי, בו היו היהודים מתכנסים בשבתות ואיש לא העז לגעת בהם, כי חסותו של בן השייך הייתה פרושה עליהם. הוא גם סיפק לנו תקליטים עבריים מן הארץ. עד היום אין אני יודע כיצד ובאיזו דרך הגיעו התקליטים אליו. בשבילנו היו הם ממש חוויה. הם קשרו אותנו אל הארץ ואצל יותר מאחד עוררו השירים העבריים את הרצון להגיע למדינת ישראל, יהיה אשר יהיה.

משנשתחררתי מהצבא ובאתי הביתה, מצאתי מצב חמור מאד. במשך שלושת החודשים שהייתי בצבא נשתנה המצב מן הקצה אל הקצה. האוכלוסיה היהודית הייתה ממש במצור. אסור היה ליהודי לנוע ממקום למקום בלי רישיון מיוחד ולא כל אחד השיג רישיון כזה. אבי, שהיו לו קשרים טובים, השיג רישיון ויצא לחנקין כדי להיוודע בעיר על המצב האמיתי בארץ. משחזר סיפר כי מחצית האוכלוסיה היהודית של העיר (בחנקין ישבו כ-600 משפחות יהודיות) נמלטה לפרס. הבינונו שאין כל טעם והגיון להמתין עוד והחלטנו לחסל את נכסינו ולעזוב ככל האפשר מהר יותר את עירק. מכרנו כל מה שניתן היה למכור והתכוננו לדרך. הערבים, שכנינו, שכל הימים קיימנו אתם יחסים טובים, בראותם את התכונה אצלנו, הרגישו כי משהו עומד להתרחש, ומוכתאר הכפר שהיה מכיר של אבא וכיבד אותו מאד קרא אותו אליו ואמר לו: הכוונתך לעזוב את הכפר הגיעו לאוזני, דע לך שאני מוסיף להיות ידידך כמימים ימימה, אל לך לפחד, השאר אתנו, אני אגן עליך, ואם באמת יתברר שיש צורך להמלט, אני בעצמי אעביר אתכם לפרס. אבא הודה לו מאד וענה לו כי בכל זאת החלטנו לעזוב את הכפר. שוב לא רצינו לסמוך על הערבים ויצאנו לחנקין.

בראות המוכתאר והשכנים הערבים האחרים כי נחושה החלטתנו לעזוב את כפר מולדתנו, באו לביתנו, נפרדו מאתנו בידידות ואף ליוו אותנו עד לתחנת הרכבת, משם יצאנו לחנקין. באותו ערב שהגענו לעיר, יצאה שיירה של 150 יהודים, בתוכם אחותי, אחד מדודו וסבתי, לגבול פרס. עוד לא הגיעו אל הגבול והם נתפסו ע"י המשטרה והוחזרו לחנקין. הקהילה היהודית הייתה במצב של התפוררות, שכן מ-600 משפחות שגרו קודם, נשארו 150 משפחות בלבד. וגם אלה ישבו על צרורותיהם וציפו להזדמנות לעקור מעירק. לאחר שנתפסה השיירה בערב בואנו לחנקין, נעשתה השמירה של המשטרה קפדנית יותר והבולשת שמרה בשבע עיניים כל תנועה של יהודים. המחתרת הציונית שפעלה במחתרת והיא שארגנה את הבריחה מצאה לנכון להפסיק עד לעת מצוא את היציאה לפרס. זה היה בסוף 1949. נשארנו תקועים בחנקין. הכסף שהיה עמנו אזל והלך ומצבנו הלך והחמיר. עבודה לא הייתה וגם מקור פרנסה אחר לא היה בנמצא.

בינתיים חל מפנה במדיניותה של הממשלה העירקית ביחס להגירת היהודים. היא התחילה לתת היתרי יציאה לעזוב את עירק לצמיתות לאותם יהודים שהסכימו להשאיר את רכושם ולצאת לקפריסין. יום אחד, בראשית שנת 1950, הודיעו לנו מן המשטרה שעלינו להיות מוכנים כי מחר נצא לבגדד. לא ידענו אם זו גזרה לטובה או לרעה, אך לא בידנו הייתה ההכרעה. למחרת הובאנו לתחנת המשטרה, שם הועמסנו כולנו על אוטובוסים ועם ליווי של משמר משטרתי חזק הובלנו לבגדד. כל 150 המשפחות היהודיות שעוד היו בחנקין יצאו לבגדד. בחנקין נשארו שתי משפחות יהודיות בלבד.

בהגיענו לבגדד הובאנו לבית כנסת. שם צריכים היינו לחכות עד לבוא תורנו לצאת את עירק. כשבוע ימים ישבנו בבית הכנסת וביום אחד נלקחנו לשדה התעופה, הועלינו על מטוסים שהביאו אותנו לקפריסין. קפריסין הייתה רק תחנת מעבר, ומיד הועברנו לארץ.

במחנה העולים נפגשתי עם קרובי משפחה שהגיעו לארץ לפנינו והועברנו למחנה העולים בפרדס חנה. בפרדס חנה ישבנו כשלושה חודשים. את פרנסתנו מצאנו בעבודה בחקלאות ובבנין בזכרון יעקב ובחדרה.

במחנה העולים נפגשתי עם קרובי משפחה שהגיעו לארץ לפנינו ומפיהם שמעתי בפעם הראשונה כי הסוכנות היהודית מיישבת עולים חדשים במושבים. מושב מהו — לא ידעתי, אבל נתתי אימון בדברי קרובי שאמרו שמושב זה דבר טוב וכדאי להרשם למושב.

לא יצאו ימים מרובים וארגנתי 90 משפחות כארגון למושב. הביאו אותנו לגליל, לגעתון עילית שהיה כפר עבודה. עבדנו בייעור אצל הקרן הקיימת. תנאי המקום היו קשים ביותר, גרנו באוהלים ובצריפים ללא מים וללא כביש ומעט מי השתייה נאלצנו לסחוב בדרך לא דרך מהקיבוץ געתון. העבודה בקרן הקיימת הייתה בעצם עבודת דחק והמחלקה להתיישבות לא הראתה נכונות לגשת לבניין המשק. עניין כפרי העבודה היה בכלל נסיון מפוקפק והמוסדות המיישבים טרם החליטו מה יהיה קופם. כעבור זמן מה התייאשו רוב החברים מהמקום והתחילו עוזבים אותו. 40 משפחות מתוך ה-90 עברו למושב אחיטוב, כ-40 התפזרו לכל עבר, כך שבסוף 1952 נשארנו 11 משפחות בגעתון עילית. לא היה כל טעם להשאר במקום והסוכנות שלחה אותנו ליערה, אף הוא כפר עבודה. ליערה נשלחנו זמנית, להכשרה, עד שיקצו לנו מקום להתיישבות קבועה. ביערה כמו בגעתון עילית היו התנאים קשים מאד, וגם ההכשרה כביכול שקיבלנו שם, לא הצעידתנו צעד אחד קדימה לקראת מטרתנו שהייתה הקמת מושב כהלכה. פניתי לתנועת המושבים ודרשתי שיספיקו לשלוח אותנו ממקום למקום ויפנו אותנו למקום בו נוכל להתיישב לתמיד. יצחק קורן, אז מזכיר התנועה, דיבר אל לבנו כי גם אנו נצטרף לאחיטוב. קיבלנו את ההצעה ועברנו לאחיטוב. באחיטוב נקלענו לתוך קלחת של מריבות וסכסוכים בין שתי חמולות שלא מצאו ביניהן שפה משותפת. מתיישבי אחיטוב היו מיוצאי פרס ועירק, ובמקום לבנות בכוחות משותפים את הכפר חתרו אלה תחת אלה וכל יום פרצו קטטות ביניהם. ביום העצמאות 1953 פרצה תגרה רבת ידיים בין שתי החמולות, ואנחנו שרצינו להפריד בין הנצים, ספגנו מכות. באותו יום כינסתי את כל חברינו והחלטנו לא להשאר באחיטוב ולבקש מהתנועה מקום אחר. ידענו כי 11 משפחות אינן יכולות להוות מושב והתחלתי בטיפול לעבור זמנית למעברה עד שנצליח לארגן גרעין חדש להתיישבות. אברהם איכר מאביחיל, שטיפל אז במעברות, הציע לנו כל מיני מקומות, אבל אף אחד מהם לא מצא חן בעיני, ולבסוף החלטנו לא ללכת למעברה ולקשור את גורלנו למושב ויהי מה.

קראתי בעיתון שכפרי העבודה בגליל נמסרו לטיפולה הבלעדי של הקרן הקיימת, ואמרתי לחברי: אולי עכשיו יהיה יותר טוב, הבה נחזור למקום שהיינו, לגעתון עילית. שלחנו אדם לחיפה כדי לראות מרחוק אם הצריפים עודם עומדים, ומשחזר השליח ומסר לנו כי הם קיימים, הוטל עלי לטפל אצל המוסדות שיחזירו אותנו לגעתון. נסעתי לטבריה, באתי בדברים עם יוסף נחמני, נציג קק"ל בגליל, וסיפרתי לו על החלטתנו. הוא לא ייעץ לי לחזור לגעתון, כי התנאים וחוסר האדמה אינם מאפשרים קיום מושב במקום. עמדתי בתוקף על רצוננו להאחז בכל מחיר באותו מקום, ובראותו שאינו יכול להיפטר ממני הבטיח לי להביא את העניין בפני הממונים עליו וכעבור שבוע יתן לי תשובה. כשבאתי אליו לאחר שבוע אמר לי כי הקרן הקיימת בדעתה לבנות בגעתון עילית בתים ולהתקין רשת מים ואז נוכל לעבור. עניתי לו כי אין אנו רוצים לחכות יותר. אנו מוכנים לגור בצריפים הקיימים ולהתחיל להקים את הישוב עם או בלי הסכמת המוסדות. נחמני אמר לי כי אין הוא מסכים שנעבור בתנאים הקיימים.

יצאתי ממשרדו סר וזעף, באתי לחברי והסברתי להם את המצב. אמרתי להם כי בדרך זו לעולם לא נגיע להתיישבות וכי עלינו להעמיד את המוסדות בפני עובדה מוגמרת. החברים היססו. אז הרימתי קולי ואמרתי: מי גבר וילך אתי ואנחנו נכריח את המוסדות לטפל בנו! רק שלוש משפחות נילוו אלי. שכרתי שתי משאיות וארבע המשפחות (אברהם ציון, פנחס יוסף, משה משה ואני) עלינו יחד עם כל המטלטלין שלנו ויצאנו לגעתון עילית. יחד היינו שלושים נפש. באנו ומצאנו צריפים אחדים במצב תקין ונכנסנו לתוכם. למחרת בא אלינו זוג זקן שנשארו מהתקופה הראשונה והם הצטרפו אלינו. "עלייתנו" זו על הקרקע הייתה ביום 7.7.1953.

למחרת נסעתי לטבריה ו"בישרתי" ליוסף נחמני על "עלייתנו". הוא התחיל לצעוק: "מי נתן לכם רשות לעבור? הקרן הקיימת לא תטפל בכם!". יצאתי בחרי משרדו ושמתי פעמי לקרית שמונה. גייסתי שם עוד שלוש משפחות והבאתי אותן אלינו. הלכתי לקיבוץ געתון וביקשתי מהם שיספקו לנו מים לשתייה. הקיבוץ נענה לנו. היה צינור מקודם וחברי הקיבוץ הסכימו להזרים שעה ביום מים אלינו. במאפיה במעונה סידרתי שכל יום נקבל שלושים כיכרות לחם. משה משה היה הולך יום יום חמישה קילומטר הלוך וחמישה קילומטר חזור להביא את הלחם. הוא נשא את שלושים הכיכרות על שכמו. ירקות הביאו לנו מהמושב דובא, כל שבוע עגלה. אני הייתי הקבלן והעסקתי את האנשים בניקוי הצריפים. היה לנו קצת כסף לכלכלה שחסכנו מהעבודה. אברהם ציון שהיה לו עוד כסף מחוץ לארץ וגם היו לו חסכונות מהעבודה בארץ, אמר לנו: אל תפחדו חברים, כל עוד הפרוטה מצויה בכיסי נאכל יחד. שישה חודשים נוכל להתקיים איכשהו.

נסעתי למושב עזריה, שם ישבו קרובי משפחתי ושיכנעתי אותם לעזוב את עזריה ולבוא אלינו. לא עברו ימים מרובים והיינו ארבע עשרה משפחות. יום אחד, בחודש אוגוסט, בהיותנו עסוקים בעבודה, הופיע נחמני עם מספר מלווים מלשכת הקרן הקיימת. הוא מצא אותנו במצב רוח טוב, עובדים בהתלהבות ובטוחים בעצמנו. הפעם הייתה התייחסותו שונה לגמרי מאשר בפעמים הקודמות במשרדו בטבריה. הוא ישב אתי, התעניין בכל מה שעשיתי עד כה ולבסוף הבטיח לי להתחיל לטפל בנקודה. ואכן עברו שבעה ימים והגיעו דחפורים להתחיל להכשיר את הקרקע. עבודה הייתה בשפע לא רק לנו, אלא כדי להחיש את הכשרת הקרקע הובאו פועלים ממעברת כברי הקרובה. גם מים סודרו.

מששמעו שבע המשפחות שנשארו באחיטוב, שקודם סרבו להצטרף אלינו בעת שחזרנו לגעתון עילית, כי אנו בונים את המקום, באו אלינו וביקשו שנצרף אותם למושב. תחילה השבנו את פניהם ריקם, טינה הייתה בלבנו עליהם על שעזבו אותנו בשעה המכרעת. סו"ס, אחרי שידולים רבים התפייסנו וקיבלנו אותם. אתם היינו שלושים משפחות.

משפחותינו מרובות ילדים ולא רצינו שישתטלו מתורה. המוסדות הראשונים שפתחנו היו איפוא גן ובית ספר, ולאחר שהבטחנו מקום תורה לילדים פתחנו גם צרכניה ומרפאה.

יום אחד קיבלתי מכתב מנחמני, בו הוא הזמין אותי לבוא לטבריה לשיחה. לאחר שמסרתי לו דו"ח מפורט על התקדמותו של הישוב, הציע לי להיות מדריך הכפר. סירבתי לקבל ונימקתי כי אני רוצה להיות במעמד שווה עם כל חברי, ישלח מדריך ואני אעזור לו בכל. ברם, נחמני לא הרפה ממני וטען: כל מדריך שישלח, ויהא המוכשר ביותר, השפעתו על האנשים תהיה פחותה מהשפעתך. לך רוחשים החברים אמון מלא ולטובת הכפר אני דורש ממך כי תקבל את ההדרכה. בכוח ממש הטיל עלי את המשימה וקצב לי משכורת — ששים ל"י לחודש.

בינואר 1954 היינו כבר 50 משפחות בכפר והספקנו להכשיר 165 דונם אדמה, בהם נטענו תפוחים, אפרסקים ושזיפים עבור 35 משפחות. 5 משפחות מן ה-40 שלא מצאנו אותן מתאימות לחיי מושב לא אישרנו. את האדמות חילקנו לפני הנטיעה וכל משפחה עשתה את העבודה בחלקתה. באותה שנה הכשרנו עוד 270 דונם, מהם הוקצו 108 לכרם לענבי מאכל; 35 ד' השלמנו את הנטיעה לעוד 5 משפחות שנצטרפו אלינו ו-120 ד' חילקנו 3 ד' נוספים לכל משפחה.

כל הזמן שררו בתוכנו הבנה ויחסי רעות. יום אחד התאספו כל החברים ופה אחד נבחרתי למזכיר המושב. נציג הקרן הקיימת מסר לידי חותמת בשם "עין יעקב", ואמר לי זה יהיה שם הישוב.

בסוף 1954 התחלנו לבנות את הבתים ובסוף 1955 נכנסנו לתוכם. באותו זמן זכינו לביקורם של נשיא המדינה המנוח ורעייתו תבדל לחיים ארוכים. לאחר שסיפרתי להם את פרשת התיישבותנו ברך אותנו הנשיא, נכנס לביתי והבטיח להתעניין במושבנו. ואכן הוא קיים אתנו קשר כמעט עד סמוך לפטירתו. בשנה האחרונה, כאשר ביקר אצלנו שנית וראה את הכפר בבנינו, שמח מאוד והביע את סיפוקו מקידומנו.

רק בשנת 1956 הצטרפנו לתנועת המושבים ועברנו לטיפולה של המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. אודה ולא אבוש, אשר לתנועת המושבים, חתרנו כל השנים להצטרף אליה, רצינו להשתייך לגוף ארצי מאורגן, ואילו לעבור לטיפולה של המחלקה להתיישבות התנגדנו. היינו מרוצים מטיפולה של הקרן הקיימת שגילתה הבנה רבה לצרכינו. בהשפעת התנועה הסכמנו סו"ס לעבור לטיפולה של המחלקה להתיישבות. עלי לציין שלא התחרטנו על כך, כי מאז התחלנו להתפתח במהירות ויצאנו לדרך רחבה יותר.

הענפים העיקריים שלנו כיום הם: מטע — 16 דונם, הכל נשירים, כולל מטע חדש שעוד לא נושא פרי; לול — באופן ממוצע בנה לו כל חבר סככה עד ל-1,000 מטילות, 400 מהתקציב והיותר מחסכונות והלוואות. לבית הסטנדרטי שקיבלנו מהמוסד המיישב, בנה כל חבר תוספת של 28 מ"ר. כמעט לכל חבר יש בבית מקרר חשמלי, דוד שמש, כיריים על גז, רהיטים נאים וכדומה. בכפר התקנו רשת חשמל, סללנו כביש גישה וכבישים פנימיים, הקימונו מוסדות: גן ילדים, בית ספר, בית כנסת, מרפאה, צרכניה, מחסנים וכו', הכל על חשבון הכפר.

עד לפני שנה-שנתיים היו לנו הכנסות טובות. אבל משום שהמטע הזקן התחיל להתנוון והחדש טרם נושא פרי, קשה קצת מצבנו הכלכלי. בכל זאת מאחל אני לכל הכפרים בהתיישבות החדשה שמצבם לא יהיה גרוע ממצבנו.