דרכי למושב - יצאו וחזרו

מתוך הספר ״דרכי למושב״ בהוצאת תנועת מושבי העובדים בישראל 1964.

עליתי לארץ עם משפחתי בשנת 1950, ואני בן שש. רוב העולים שעלו אתנו היו מעירק ופרס. כאשר הגענו לארץ ישבנו כחודשיים בשער העלייה ומשם העבירו אותנו למעברה בפרדס חנה. בפרדס חנה היינו כ-8–9 חדשים, עד שיום אחד בא אלינו איש מהקרן הקיימת והציע לנו לעזוב את המעברה ולעלות לעין יעקב. לא ידענו היכן נמצא המקום ומחקלאות גם לא ידענו ולא כלום. כי אבותינו בגולה עסקו רובם ככולם במסחר. עזבנו את המעברה כי הישיבה בה נראתה כארעית וללא תכלית ואנו רצינו להגיע אל הנחלה.

עלינו לעין יעקב כ-50 משפחות. גרנו באהלים שהוקמו על הסלעים. באוהל הודי אחד גרו 3–4 משפחות. מים לא היו במקום. וכל יום או כל יומיים היו מביאים מים בטנקים מהקיבוץ געתון או ממעונה. הצרה הייתה שהחזקים, אלה בעלי הזרוע, לקחו את המים בכוח, והחלשים, אלה שכוחם לא עמד להם, נשארו בלי כלום ונאלצו לכתת רגליהם לקיבוץ געתון ולסחוב מים בדליים.

הפרנסה הייתה בדוחק, אבותינו קיבלו 12–13 ימי עבודה לחודש בהכשרת הקרקע וביעור, והמעביד היחידי הייתה הקרן הקיימת. בקושי רב התפרנסנו ממכסת עבודה זו. אין פלא איפוא שרבו העזיבות וחמישים המשפחות שעלו למקום נשארו אחר זמן לא רב 8 משפחות בלבד. אלה שעזבו, הלכו חלק מהם לאחיטוב וחלק לפרדס כ"ץ. משנשארנו 8 משפחות, נסגרה הצרכניה, שהרי אי אפשר היה להחזיק צרכניה בשביל קומץ אנשים קטן כזה. ואילו 8 משפחות אלה התעקשו ולא רצו לעזוב את המקום. כאמור, גרנו באהלים, אחר כך, משנשארנו מעטים, עברנו לגור בגן הילדים. החיים נעשו קשים מנשוא. לחם ומים הבאנו מגעתון ומצרכים אחרים קנינו במעונה ואצל הערבים בתרשיחה. אהבנו את המקום והיינו קשורים אליו וקיווינו שלא יעברו ימים מרובים ויבואו מתיישבים אחרים במקום אלה שעזבו. ארבעה-חמישה חדשים החזיקו מעמד שמונה המשפחות, ומשראו שאין הדברים זזים, קמו ביום אחד שבע מבין השמונה ועזבו אף הן. משפחה אחת בלבד נשארה והחזיקה מעמד יחידה במקום במשך תשעה חדשים.

עברנו ליערה. אבל המצב מבחינה כלכלית לא נשתנה. ההורים קיבלו אותם 13 ימי עבודה ולא יותר. היינו 4 חדשים ביערה ומשלא הסתגלנו למקום עברנו לאחיטוב. באחיטוב היה אז המצב פרוע. בעלי הזרוע השתלטו על המקום ומי שכוחו לא היה עמו היה מצבו בכי רע. האנשים התמרדו, פרצו קטטות, הדברים הגיעו עד לידי כך שהשתמשו בנשק והיו פצועים.

לאחר הניסיון ביערה ובאחיטוב, התכנסו שבע המשפחות וביוזמת החבר יעקב יעקב החליטו ליישב מחדש את עין יעקב. כסף לא היה לנו וגם מועמדים להתיישבות לא היו. יעקב יעקב הסתובב בארץ, הלך לעזריה, לעפולה, לקרית שמונה ולמקומות אחרים וליקט כשבולת לשבולת גרעין חדש של 50 מתיישבים, השיג גם סכום כסף ופנה לקרן הקיימת שתיישב את הגרעין בעין יעקב. הקרן הקיימת התייחסה באהדה ליוזמה זאת ובעזרתה חזרנו לעין יעקב ב-7 ביולי 1953.

הפעם, תוקנו כמה מישגים שנעשו בפעם הראשונה, והדבר הראשון שנעשה היה התקנת צינור מים מגעתון. נפתחה הצרכניה, ועבודה ניתנה שוב ע"י הקרן הקיימת ביעור ובהכשרת הקרקע. ב-1954 התחילו בבניית הבתים שהיו מוכנים בראשית 1955. הכפר תוכנן ל-40 יחידות משקיות, כי מחמישים המשפחות נשארנו 40. הבתים נבנו בגודל של 40 מטר מרובעים עם השירותים בתוך הבית. כן נבנו מוסדות ציבוריים, כגון: בית כנסת, צרכניה, גן ילדים ובית ספר.

בתור ישוב הררי תוכנן משקנו כך שהענפים העיקריים יהיו מטע נשירים ולול. בסוף 1955 נטענו 165 דונם מטע נשירים. את המטע נטע כל מתיישב במו ידיו בעזרת בני משפחתו. לא רצינו לנטוע מטע משותף. זכורני, כאשר נטענו את העצים לא האמנו שבאמת נגיע פעם למצב שהם יתנו פרי. שכן במשך חמש שנות שהותנו בארץ עברנו כל כך הרבה תלאות ששוב לא האמנו שאי פעם נגיע למצב בו נוכל לפרנס את עצמנו מן המשק. בינתיים, עד שהמטע נשא פרי, התפרנסנו מירקות ומגידול טבק.

לכל מתיישב ניטעו חמישה דונם עצי נשירים: תפוחים, אפרסקים, שזיפים ועוד 3-2½ דונם כרם. כן קיבלנו סוללה ל-200 מטילות ונבנה מחסן לטבק. בקצרה, המשק שלנו השתרע על 15 דונם ליחידה. הגדלנו את הלול עד ל-400 מטילות ואת המבנים הרחבנו עד ל-80 מ',

אבל עם צימצום הלול וקביעת המכסה אושרו לנו 400 מטילות, הכמות שהייתה לנו בעת קביעת המכסה. הגדלנו את הבתים בעוד 20 מטר והעמדנו כל בית על 60 מ'. הכל עשינו על חשבוננו ויש בתוכנו מתיישבים שהשקיעו בבית ובמשק למעלה מעשרת אלפים לירות.

משנכנסנו לבתים והתחלנו לבנות את המשק, קיבל הכפר מכונית. עד אז היינו לגמרי בלי תחבורה עצמית. והיה ואשה כרעה ללדת, נאלצנו להגיע לגעתון ולהביא מכונית משם. אמנם מכונית הייתה לנו, אך כביש לא היה. רק בראשית 1961 נסלל כביש גישה. לאחר מאמצים רבים הואיל "אגד" לקבוע קו לעין יעקב. החל מהמחצית השניה של 1962 יש לנו תחבורה ישירה והאוטובוס נכנס לכפר שלוש פעמים ביום. באותה עת, כלומר, ב-1961, התקינו לנו גם תאורה חשמלית.

אנחנו ישוב קטן ואין בו מקום לבית ספר בן כיתות רבות. בתוך הכפר יש רק גן (משולב עם גנון) וכיתות א' וב'. החל מכיתה ג' עד ח' לומדים ילדינו במעלות. ואלה שרוצים להמשיך בכיתות על יסודיות לומדים בעין נעמן.

בשנים הראשונות, לפני היות בית הספר האזורי, היו בכפרנו ארבע כיתות לימוד. היינו 7 נערים שלא היו לנו כיתות בעין יעקב וחברנו יעקב יעקב סידר אותנו בבית הספר החקלאי בעפולה, שם למדנו ארבע שנים. אחד מהשבעה המשיך במדרשה למורי כפר בנהלל, כעת הוא בצה"ל בשרות פעיל, ובחזרו לכפר יש להניח כי יעסוק בהוראה.

הבעיה בה' הידיעה אצלנו היא עתיד הנוער. כולנו רוצים להשאר בכפר והאפשרויות מוגבלות עד להחריד. שהרי יחידת המשק מצומצמת ל-15–17 דונם, יחידה שבקושי מספקת עבודה לאיש אחד, לראש המשפחה. ומה יעשו הבנים המתבגרים? הנה גמרנו שבעה בחורים בית ספר חקלאי, רכשנו ידע בחקלאות ואנו אוהבים את האדמה ואת חיי הכפר, אבל אין לנו עתיד בעין יעקב. הבעיה מחריפה, בעיקר, עם שוב הצעירים מהצבא. אנו עומדים בפני השאלה המכרעת: מה יהיה עתידם? ההורים רוצים שנשאר בכפר, הם מקווים כי הנוער במרצו ובידע שרכש ירים את הכפר מכל הבחינות ויעמידו על בסיס איתן, אבל איך מבטיחים עתיד לאדם צעיר ללא קרקע? חושבים על הקמת בית הבראה, על מכון לתערובת, על מפעל משולב עם מושב מעונה, כדי ליצור מקורות פרנסה לדור הצעיר שגם רוצה להתחתן ולהקים בית. מדברים גם על הקמת בתים חדשים בשביל הזוגות הצעירים שאינם יכולים לגור יחד עם ההורים. לעת עתה אלה הן תכניות בלבד, והעתיד בשביל הדור הצעיר מעורפל למדי. על המוסדות האחראים להתיישבות לעשות מעשה כדי שכפרנו לא ייעזב ע"י בניו שאוהבים את המקום, קשורים אליו ורוצים לבנות את חייהם בתוכו.